[ו] חובת דקדוק הקריאה במזמורי התהילים.

 

כבר הקדמנו לקבוע את יסוד מאמרינו כאן, ואת עיקר מטרתינו במהדורת התהילים "כתר מלכות", להודיע ולפרסם: מזמורי תהילים צריכים לימוד!!! לימוד - ולא רק קריאה מעל הפסוקים. ותחילת הלימוד בהם היא דווקא בקריאה שבתוך הפסוקים, ובתוך המלים ובין האותיות - זו התחלת הקריאה שהיא מדוייקת בהטעמה נכונה ובדקדוק מתאים.

ברעיון זה נאה להזכיר את דברי הרב משה-צבי נריה זצ"ל בפתח ילקוטו "אורות התפילה", ממשנת מרן הראי"ה קוק זצ"ל, ושם (בעמ' 8) הוא כותב: "בוא אל התיבה - הכנס כולך לתוך תיבות התפילה! כך פירשו והדריכו גדולי העבודה שבלב". הרב עוד מציין לדברי הגר"ח מוולוזין זצ"ל בספרו "נפש החיים", הכותב: "העיקר בעבודת התפילה, שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפילה, יצייר לו אז במחשבתו אותה התיבה באותיותיה כצורתה".

ובענין זה הוא מתאר את עבודת הלב של מרן הראי"ה: "הוא דקדק מאוד ב"מלעיל ומלרע", ואפילו בדגשים היה מדייק וחותך את המלים כמרצה דינרים. ואני שומע - - - כולם אהו-בים, כולם ברו-רים, כולם גיבו-רים, וכולם עושים באי-מה וביר-אה רצון קונם".

כך גם מזמורי התהילים צריכים לימוד, שהרי גם הם ובעיקר הם מזמורי תפילה של שיח הלב לפני הבורא יתברך - ותחילה בדקדוק הקריאה.

הנה אציג מדברי חכמי ישראל שכתבו והעירו בלשון קדשם, על מנת לעורר את חשיבות הדקדוק בקריאה ולחזק את תודעת ההכרחיות והחובה בו, במזמורי התהלים בפרט.

(א) כך כותב הרב בעל "מנחת שי", בהקדמתו לסדר כתובים: "בספר תהלות יש עניינים נפלאים כמו שספרו הקודמים מהסגולות הנפלאות אשר לכל מזמור ומזמור, ומהתמדת ההשגחה האלהית על כל מי שירבה בקריאתם בכונה רצויה ויתפלל בהם ערב ובקר וצהרים, והיתה הידיעה הזאת מפורסמת אצלם.
ומפני ששמעתי רבים מעם הארץ באמרם המזמורים בבתי כנסיות שאינם בקיאים בפיסוקי הטעמים, גם לא ידעו ולא יבינו פשטי הכתובים, ודרכם באפילה לא ידעו במה יכשלו, ופעמים רבות יביעון בפיהם חרבות בשפתותיהם, ובאים לידי חירוף וגידוף, חלילה, אשר כל שמעם תצלנה שתי אזניו, וההילול נהפך לחילול, ח"ו. גמרתי להעיר על רוב פסיקתא דתילים, מאותם שנעשו לכוונה זו להרחיק החירופים והגידופים ולזות שפתים יתרחק ממנו, כמו שנצטוינו בהרבה מקומות.
ומתהלים ילמדו לשאר ספרים, ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב, וכתיב ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום. בה' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל".

הרב מדגיש בדבריו את חובת הדקדוק והכרחיותו, לא רק מפני הקשר שבין הדקדוק והמשמעות, אלא בעיקר מפני ש"באים לידי חירוף וגידוף, חלילה, אשר כל שמעם תצלנה שתי אזניו, וההילול נהפך לחילול, ח"ו".

הנה לדוגמא במזמור ה' בפסוק ה': "כי, לא אל חפץ רשע, אתה. לא יגורך רע". הקורא ללא פיסוק נכון עלול לטעות חלילה ולקרוא ברצף את המלים: "רשע – אתה", ובזה הוא מחרף כלפי שמים. אבל הקפדנו לפסק נכונה כנ"ל, ולהפריד בין המלים "רשע" ל"אתה". וזו לשון הרב בביאור מסורת מדוייקת המלווה את הכתוב: "ברוב הספרים המדוייקים יש פסיק אחר תיבת 'כי', ופסיק אחר תיבת 'רשע', וכן המנהג מפורסם בקריאה. וכתב הרמ"ש וז"ל, ויש פסיק בין 'רשע' ל'אתה' כי חלילה לאל מרשע…" וכו' עיין בספר שם.

ועוד דוגמא במזמור זה בפסוק ז': "תאבד דוברי כזב. איש דמים ומרמה יתעב, ה'". הקפדנו לפסק בספר כפי שפסקתי כאן, ולהפריד בפסיק בין המלה 'יתעב' למלה "ה'''. גם ע"מ להרחיב מלת התיעוב משם ה', אבל גם מפני הדיוק במשמעות הכתוב לומר כי ה' הוא המתעב את איש דמים ומרמה, ולא חלילה שאיש דמים ומרמה הוא המתעב.

(ב) עוד כתב מהר"ח פלאג'י זצ"ל בהקדמתו לביאורו על תהילים הידוע בשם "הכתוב לחיים", בזה הלשון: "אך בזאת כמו צער בנפשי, דלפי מה שהוא הלימוד הזה יקר הערך ונורא ונשגב מאד היה מן הראוי שיהיו בקיאים במבטא שפתים, כדחזי בכל טעמיהם ודקדוקיהם. ורובא דרובא לא ידעו ולא יבינו היכי גרסי, ואפילו בעלי תלמוד לא בקיאי באמירת התהלים, כי לא ידעו במקרא, ואין זו דרך נכונה. וכל אחד מישראל חייב להשכיר לבנו מלמד מומחה ובקי שילמדהו היטב פירוש המלות, וגם החזק הוא הרפה, ומה למעלה ומה למטה.
וגם שיזהרו ללמוד אותם בשובה ונחת, בשפה ברורה ובנעימה. ולא כאותם אנשים דקודם שבאו להתחיל "אשרי" קמא, ירוצו ולא ייגעו להיות נמצאים בפסוק "כל הנשמה תהלל יה הללויה". ובלימוד כזה לא בחר ה'. דלפי שיעור הכוונה ואמירה נעימה של התהלים כאותו שיעור יעשה לו סגולה. דגם ה' יענהו, דלרב תרבה ולמעט תמעיט. וטוב מעט בכוונה ספר אחד מהרבות שלא בכוונה כל החמשה ספרים".

כמה גדול צערו של הרב זצ"ל עד שהוא חש אותו בנפשו פנימה, על שלימוד "יקר ערך ונורא ונשגב מאד היה מן הראוי שיהיו בקיאים", אבל המציאות היא עגומה עד כדי שרוב רובם של הקוראים אינם יודעים ואינם מבינים איך לגרוס על נכון ומדוייק את פסוקי התהלים.

ולפיכך הוא קובע הלכה, כי חייב "כל אחד מישראל להשכיר לבנו מלמד מומחה ובקי שילמדהו היטב".

עוד מעיר הרב על הקוראים במהירות, ועל זה הוא אומר: "ובלימוד כזה לא בחר ה'". וראוי לכל קורא להטעים את קריאתו במתינות ובכוונה "וטוב מעט בכוונה מהרבות בלא כוונה".

ועוד מדברי הרב נדע כי גם הסגוליות המפורסמת והידועה במזמורי התהלים תלויה היא באותה המדה שאדם קורא כראוי, ובלשון הרב: "דלפי שיעור הכוונה ואמירה נעימה של התהלים - כאותו שיעור יעשה לו סגולה".

(ג) וכן כתב כמוהר"ר יחיא צאלח (מהרי"ץ) זצ"ל בסידורו עץ חיים (בסדר יוה"כ לאחר קדיש תתקבל עמ"ש בתכלאל שמתחילים לקרוא ספר תהלים), וזה לשון קדשו: "זה לשון [הרב] חמדת ימים ז"ל, נהגו כל ישראל ללמוד ליל יוה"כ כל החמשה ספרים כי סגולתו רבה לכפר על הנפש ולבטל כל גזירות רעות. ואסמכוה אקרא דכתיב אהללה שם אלהים בשיר וכו' ותיטב לה' משור פר וכו'. אך ורק אם יקרא אותו כהוגן וכשורה בלא הפסקה ובטעמיו ונקודותיו ויבין מה שמוציא בפיו".

ודברי הרב ברורים עד מאד, בקביעת הפיסוק הנכון בקריאה עם דקדוק הטעמים והניקוד כתנאי ממש לתועלת הקריאה וסגולת הכפרה לנפש שיש בה. זו הקריאה שהרב מגדיר במלים: "כהוגן וכשורה".

(ד) ועוד העיר רבי דוד צאלח זצ"ל, נכד מהרי"ץ, כאן בהג"ה: "וזולת זה איך יאמר בתפילה שאומר אחריו ובזכות טעמיו ונקודותיו והוא לא ידעם וקראם. ולא די לו מה שקראו בלא טעמים אלא שיבקש זכות ושכר על זה וגם שקר בפיו וענשו גדול. ועל זה אמרו ז"ל העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס. וגם המקובלים החמירו בסוד טעמים ונקודות וגם מהר"ם אלשיך מקפיד על זה. וחמשה ספרים כנגד חמשה חומשי תורה וחמש מגילות וחמשה פרצופין ונשמה בסוד חמשה פרצופין שיש באצילות, והמשכיל יבין, עכ"ל".

כוונת הרב לנוסח התפילה הנאמרת לאחר קריאת התהלים, ובהם אנו מבקשים זכות מה' בקריאתנו במזמורים בכל משמעותם, וגם "בזכות טעמיו ונקודותיו" של כל מזמור ומזמור.

ואולם, על זה מעיר הרב, שאם הקורא אינו מדקדק בקריאתו כראוי, איך הוא מעז לבקש זכות על דקדוק טעמי המזמורים, "וגם שקר בפיו וענשו גדול" כשלעצמו על שלא דקדק.

ומעט מעומק וסוד משמעות המזמורים גילה לנו הרד"ץ ברמזו: "וחמשה ספרים [של ספר התהלים] כנגד חמשה חומשי תורה, וחמש מגילות, וחמשה פרצופין, ונשמה בסוד חמשה פרצופין שיש באצילות, והמשכיל יבין".

(ה) עוד ראה מה שכתב כמוהר"ר יוסף צובירי זצוק”ל בהקדמתו לביאורו הגדול 'מסורת מדוייקת' (כמובא בראש ספר התאג' כתר תורה, בדילוג): "ראשית אומר - איתא בגמרא על פסוק (נחמיה ח') ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש, ושום שכל, ויבינו במקרא, זה פיסוק טעמים (מגילה ג ע"א, נדרים ל"ז ע"ב). הנגינות קרויים טעמים (רש"י מגילה שם) שע"י הניגון, מבינים לחבר המקרא למעלה או למטה (פי' הרא"ש נדרים שם). ובגמרא חגיגה (דף ו' ע"ב) פיסוקי טעמים, פירש"י שהטעמים הם הנגינות כגון אתנחתא, זקף קטן, פשטא ורביע עי"ש. וכבר דברו במקומות רבים בזוהר ובתיקונים במעלת הטעמים והנקודות וסודם. ומשום כך באתי להעיר על מקצת טעמים ונקודות לפי מנהג קריאתנו... ואנו הלא אנחנו סומכים בקריאתנו על שלושה יסודות בריאים וחזקים:

א) קבלנו מזקנים אשר ראו ואשר שמעו מפי מגידי אמת שקדמום, כי למשפחת הרשב"א כהן צדק עראקי בזמנו ובזמן בניו וב"ב היו להם ספרי תיג'אן ישנים מן המובחרים והמדוייקים... מלפנים הספיקו לבסס ולקבוע מנהגי הקריאה בביה"כ ע"פ אותם התיגאן ונמשך הדבר אלינו עד היום.

ב) בראש ביה"כ הרשב"א ז"ל, עמדו הרבנים המובהקים הרה"ג כמוהר"ר דוד משרקי זצ"ל והרה"ג יחיא הכהן עראקי זצ"ל שכל מנהגי ביה"כ לרבות דקדוקי הקריאה בתורה נבחרו ונקבעו על פיהם.

ג) אנו נוהגים בקריאה כפי שלימדונו רבותינו ואבותינו כמו שלמדו הם בהיותם תינוקות של בית רבן מפי הר"ר חיים קרח זצ"ל, ואביו הר"ר יוסף קרח זצ"ל והר"ר שלמה משרקי זצ"ל, שגם הם היו בקיאים בטעמים ובדקדוקי הקריאה כפי שקיבלו מפי רבותיהם וזקנים שקדמו לפניהם...".

הקדמה זו ראויה ללימוד כשלעצמה, על מנת לעמוד על יסוד וסוד ההקפדה על מסורת הדקדוק הנודעת בקרב בני עדת תימן. נאה התנסח לפניו רב יקר באומרו: 'בני תימן ידועים בשימת לב שלהם בכל הנוגע לאותיות הקדש' !

עם שכת"ר מקדים ופותח מדברי חז"ל על יסוד ערך הטעמים והדקדוק בהם, עוד הבאנו כאן בקיצור את סיכום דבריו על אותם 3 יסודות שעליהם מבוסס ונשען ביאורו הגדול "מסורת מדויקת". ודברי חז"ל שבהקדמה הם היסוד ליסודות אלו.

המאפיין לשלושת היסודות שהרב מציין הוא הרצף הנצחי החורז בהם מדור לדור, ועל כן נאה להם השם "מסורת", בבחינת מאמר המשנה הפותחת במסכת אבות: "משה קבל תורה ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים…". תחילה – "קבלנו מזקנים אשר ראו ואשר שמעו מפי מגידי אמת שקדמום". וההמשך ע"י ראשי העם – "הרבנים המובהקים שכל מנהגי ביה"כ לרבות דקדוקי הקריאה בתורה נבחרו ונקבעו על פיהם". ועד היום וכיום ממשיכה נצחיות התורה בזו הדרך: "אנו נוהגים בקריאה כפי שלימדונו רבותינו ואבותינו, כמו שלמדו הם בהיותם תינוקות של בית רבן… שגם הם היו בקיאים בטעמים ובדקדוקי הקריאה כפי שקיבלו מפי רבותיהם וזקנים שקדמו לפניהם...".

מכאן ברורה שורת הסיכום בדברי הרב, הקובע: "ואם כן אסור לנו לשנות, וכל אחד חייב להחזיק במנהג אבותיו ורבותיו".

(ו) עוד כתב הרב אליה רבה (בסימן א') בזה הלשון: "אשרי אדם האומר תהלים בשירה ובזמרה ובכוונת הלב, ואין לאומרם במרוצה ובמהירות ובלתי כוונה והבנה, ויש כמה ששוגים בקריאה ומדלגים בפסוקים, וחוטפין זה מזה וכמעט אין זה מברך אלא מנאץ ח"ו. ודברים אלו מצוה לאומרם בפני המון העם הלומדים תהלים שיתנו דעתן ויזהרו בלימודם".

ואחתום בזה, במה שאמרו בספר "תהלה לדוד" בשם רבינו יהודה החסיד: "מצוה רבה מי שיש לו ידיעה ברורה בחכמת הדקדוק להגיה ספר תהלים על נכון ולומר אותו כראוי".

 


הוסף תגובה :

שמך :
נושא התגובה :
תגובה :

שם : שיר

מי שכתב את התהילים צריך לשים פסיק
מאיפה אנחנו צריכים לנחש מתי פסיק ומתי לא? מי שאחראי על כתיבת התהילים אשם ולא אנחנו שלא קראנו נכון. אם יש פסיק עושים הפסקה ואם אים אז מה נעשה? תאשימו את עצמכם! מספק! השם לא מעניש על כל דבר תפסיקו כבר!





 

שלח לחבר
הזמן את חברך לצפות בדף זה

הדואר שלך


הדואר של החבר




 
מדורי תהילים :
 

 
 

 

אתרי הללויה נוספים:

לרפואת מאיר אוריאל בן עידית ולעילוי נשמת מאיר בן תמו, שרה לאה בת חנה תרצה
Created by Jewtech