[ח] פירוש "מסורת מדויקת".


נקדים סקירה על הביאור ודרכו של מו"ר המחבר, ונצרף עוד מספר דוגמאות הממחישות את המשמעות וההכרח בשימור הדיוק שבמסורת.

פירוש "מסורת מדוייקת" עוסק בבירור הנוסחאות המדויקות לפסוקי המקרא, ובהדגשה מיוחדת לאותן הנהוגות ברוב יהדות תימן. פירוש זה נכתב ע"י גאון מיוחד משפירי חכמי ורבני ישראל שזכינו להם בדורינו, הבקי בכל מכמני התורה בנגלה ובנסתר, וביד קדשו אוצרות של מסורות ומנהגים הנצבים על אדני המקורות הראשונים והאחרונים, ועין קדשו חודרת להעמיד כל מלה ותג בכתבי הקדש על מכונם. הוא הרב המחבר מורי ורבי זצוק"ל, הרה"ג יוסף ב"ר יעקב צובירי, רבה הראשי של יהדות תימן בת"א-יפו והמחוז והנהגתו פרוסה בכל קהילות בני תימן בארץ כולה.

ביאור זה כבר התפרסם ונודע ביקרו מאז שהאיר הרעיון בשנת ה'תרצ"ה ונודעה חשיבותו בין חכמי ורבני תימן (ועיקרם בעיר הבירה צנעא), ועד שבא והתפרסם בדפוס בשנת ה'תשכ"ד בחומש הידוע בקהילות תימן בכינויו: "תאג' כתר תורה". בשנת התשנ"א עוד התפרסם חלקו שעל שלש מגילות, ועתה זכינו לפרסמו עוד כאן בחלקו על ספר התהילים. ועוד בכתובים נמשך ביאור זה על כל ספרי התנ"ך, ועוד לצדו ביאור נוסף בשם "מסורת מפורשת" שכתב המחבר על הנוסחאות המדוייקות של התרגומים וההפטרות.

ראשית הרעיון החלה בשנות גלות בתימן, כשהתבררה הנחיצות הרבה וההכרח לשמר את הנוסחאות המדוייקות. מאז ומתמיד היו בני תימן ידועים בדיוקם ודקדוקם בקריאה שבכתבי הקדש, וכתבי היד שבידיהם נחשבים למדוייקים עד מאוד. אלא שבמשך שנות הגלות השתבשה המסורת של נוסחאות הכתוב בין מסורות שונות שהשתבשו במחוזותיה השונים של גלות תימן, ובין מסורות שהובאו מקהילות ישראל שבגלויות אחרות ע"י שד"רים ומבקרים שונים. במהלך הדורות היו חכמים ורבנים, וכן סופרים הידועים בנאמנותם ודיוקם, אשר התעוררו לברר את הנוסחאות המדוייקות ע"פ הידוע ומבורר להם מתוך מסורות שונות שהגיעו והיו בידיהם.

מסורות אלו היו שמורות בכתבים המכונים "תיג'אן", ואת משמעותם ביאר הרב המחבר במאמרו הגדול "הקדמה על מסורת מדויקת", שנדפס לראשונה בשנת ה'תשכ"ד בספר "תאג' כתר תורה", ע"י יוסף חסיד. וכך כותב שם הרב בפסקה ט':

"מה הם אלו הספרים הנקראים בשם תיג'אן. בלשון רבים תיג'אן = כתרים, ובלשון יחיד תאג' = כתר. הם ספרים בכריכה כעין כריכת חומשים שלנו, נכתבו בידי סופרים בקיאים ודייקנים, העתיקום דור אחרי דור זה מזה… עד זמנו של הרמב"ם ז"ל. שכן כתב בחיבורו (משנה תורה הל' ספר תורה, פרק ח' הלכה ד'), וז"ל, ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים בדברים האלו, וכן בעלי המסורת שכותבים ומחברים להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכים עליהם, ראיתי לכתוב כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורת השירות כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו, עכ"ל הרמב"ם.. וכן כתב מהר"י צאלח ז"ל בספר שו"ת פעולת צדיק חלק א סימן כד וזו לשונו, ומלבד זה ידוע ומפורסם כי העתק שלנו הועתקו מספר שכתב רבינו הרמב"ם בכתב יד קדש שלו, כמו שמעידים הסופרים בסופי התיגאן שהכל בצורת הפרשיות מלא וחסר כפי הספר שהיה במצרים והגיהו בן אשר שנים רבות שאליו רמז רבינו בחבור. ואף במנין הדפים לא זזו ימין ושמאל מסידור הרמב"ם, יען שהעתיקוהו ממש מספר שכתב הרמב"ם", עכ"ל.

הסבר לקביעת השם תאג' מלשון כתר לאותם כרכים שהעתיקו ושמרו בתוכם מסורות מדוייקות, מבואר בדברי הרב עמרם קרח בספרו סערת תימן (כמובא שם בהמשך המאמר): "וקראום תאג, לפי שאין כותבים בו תרגום ולא שום פירוש כי אם המקרא לבדו, וכל כותבי ספרי התורה לא גרעו ולא הוסיפו על מה שכתוב לפניהם בספרי התיגאן מתחלת זמנם ועד היום".

אלא שהרב מעיר שם במאמרו, כי העתקת המסורות מימי הרמב"ם וע"פ פסיקתו והגהת בן-אשר איננה מבוררת דיה לידע מה נכלל בהעתקה זו, וזו לשונו: "ואמנם, עדיין לא שמענו מכל האמור ולא ממקום אחר דבר ברור לעניין הנקודות והטעמים, אם גם הם נעתקו מספרו המדויק של בן אשר אל התיגאן או לא. ואם נניח שגם הם נעתקו משם, הרי מלבד אותם החילופים שבין בן-אשר ובן-נפתלי שנעתקו אל התיגאן, אנו רואים שישנם עוד חילופים לא מעט בין תאג זה למשנהו..".

הרי ששימור מסורות אלו נתגלה כבעייתי עד מאוד, עד שמתאים להיזכר בדברי חז"ל שאמרו: הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל ! ולפיכך מן ההכרח היה לברר את המסורות המדויקות.

על שרשי העבודה בביאור "מסורת מדוייקת", מעיד רבינו המחבר שם במאמרו, כי הם נמשכו ובאו לו ממקום תפילתו ולימודו בבית הכנסת הגדולה שהייתה בעיר הבירה צנעא, הידועה בכינוייה "כנסת אלאסטא", דהיינו בית הכנסת של הנשיא. הוא הנשיא שהיה רב רבנן שר ונגיד לעמו, הרב שר-שלום הכהן, הידוע בכינויו הרשב"א כ"ץ. ביה"כ הזה שימש כמקום תפילה מרכזי ומקום הישיבה ללימוד הרבנים מראשי העם שבגלות תימן, ומקום מושב הדיינים שהורו הלכה לכל הקהילות. דמויות הוד רבות שמשו במקום זה שנות גלות רבות, ומהם שאב וינק הרב המחבר את יסודות המסורת. וכך מתוארים הדברים במאמר: "מנעוריי זכיתי לשבת תמיד בין ברכיהם, לא מעט נחרטו בזכרוני את אשר קלטו אזני מאמרותם ודברותם, הגיונם והסברתם, הגיגם וקריאתם, גרסתם ונוסחתם, לא רק בלימוד המשנה והתלמוד המדרש וההלכה, אלא גם בקריאת פסוקי תורה נביאים וכתובים, לרבות נוסחות התרגום.. תוך שמירה מעולה וקפדנית שלא לשנות מנוסחות בית הכנסת אפילו כמלוא נימא".

כך החל עניין זה, ונמשך בהיות הרב המחבר בגיל שש עשרה - "אז החילותי לחלות פני הרבנים בשאלות שונות כתלמיד הדן לפני רבותיו.. על קריאת התורה ודקדוקיה.. מענה אחד היה תמיד בפיהם.. ואנו הלא אנחנו סומכים בקריאתנו על שלושה יסודות בריאים וחזקים:
קבלנו מזקנים אשר ראו ואשר שמעו מפי מגידי אמת שקדמום, כי למשפחת הרשב"א כהן צדק עראקי בזמנו ובזמן בניו וב"ב היו להם ספרי תיג'אן ישנים מן המובחרים והמדוייקים.. מלפנים הספיקו לבסס ולקבוע מנהגי הקריאה בביה"כ ע"פ אותם התיגאן ונמשך הדבר אלינו עד היום.
 

בראש ביה"כ הרשב"א ז"ל, עמדו הרבנים המובהקים הרה"ג כמוהר"ר דוד משרקי זצ"ל והרה"ג יחיא הכהן עראקי זצ"ל שכל מנהגי ביה"כ לרבות דקדוקי הקריאה בתורה נבחרו ונקבעו על פיהם.
אנו נוהגים בקריאה כפי שלימדונו רבותינו ואבותינו כמו שלמדו הם בהיותם תינוקות של בית רבן מפי הר"ר חיים קרח זצ"ל, ואביו הר"ר יוסף קרח זצ"ל והר"ר שלמה משרקי זצ"ל, שגם הם היו בקיאים בטעמים ובדקדוקי הקריאה כפי שקיבלו מפי רבותיהם וזקנים שקדמו לפניהם.. ואם כן אסור לנו לשנות, וכל אחד חייב להחזיק במנהג אבותיו ורבותיו".

לאחר שנתיים נגמל הרעיון - "אז בשנת ה'תרצ"ה ליצירה (היא שנת העשרים לחיי הרב), דחף פנימי הניעני לפצות את פי לפני הרבנים הר"ר סעדיה עוזרי והרב יחיא עומיסי והרב יוסף עמר, והרציתי רעיון זה לפניהם. הם ענו לי לאלתר: קום עשה אתה ותוציא מחשבה לפועל. מאז החילותי לחפש ולתור אחרי ספרי תיגאן ישנים, ולפשפש בספרי המוסרה ומחברות התיגאן, וספרי המדקדקים כהראב"ע והרד"ק ומהר"ש בן מלך והרב מנחת שי והרב היכל הברכה ודומיהם".

החיפוש והאיתור נמשכו כשש שנים, ובשנת ה'תש"ד זכה הרב עם ב"ב לעלות ארצה, ועמו האוסף היקר של המסורות כאשר חציה של עבודת המחקר כבר רשומה לפניו. תחלה התפנה הרב למחקר נוסחי התפלה, ובין השנים ה'תשי"ז - ה'תשי"ח הרב התמסר להשלמת מחקרי הנוסחאות על כל ספרי התנ"ך, "וביום שלישי ערב חג מתן תורה שנת התש"ך" הושלמה מלאכת הקודש, תוך כדי השוואה לספרים רבים של חכמי דקדוקי המקרא והמסורה שהגיעו לידי הרב כאן בארץ. עד כאן סקירת תיאור על עבודת המחבר והחיבור, ובארוכה ניתן לקרוא שם במאמר הנ"ל.

השם "מסורת מדויקת" מבטא בנאמנות מוחלטת את כוונת המחבר לשמור מכל משמר את דיוק המסורת: "יען כי לא שיניתי מאומה אפילו כמלוא נימה, ורק העתקתי זאת התורה בדיוק כפי המסורה מפי אבות וזקני חבורה. ובאשר גם הם קבלוה בדקדוק בלי ספק מקודמיהם, אבותיהם ומוריהם, רבניהם וזקניהם. ועוד משום שכל הדברים מיושבים ומוסמכים בפנים בהוכחות וראיות ודיוקים, ומספרי חכמי המדקדקים..".

וכיון שהבהרנו את משמעות השם, נאה לי עוד להזכיר כי בתוך שם המהדורה לתהלים "מהדורת כתר מלכות", נרמז ביאור "מסורת מדוייקת" במלה "כתר", גם מפני שבירור הנוסחאות והדקדוק בטעמי תורה הוא המעמיד את התורה בכבודה, והוא לה מעין כתר לראש מלך. גם ברמזי ענייני הטעמים שבמקרא, מובא בדברי רבינו האר"י הקדוש בספרו עץ חיים בסוד הקשר שבין ספירת כתר וטעמים שבתורה כך (בספ' עץ חיים', שער ה' פרק ד): "דע... שאותיות כתר דאבא הם צורות טעמים". ועוד שם (שער ח' פרק א): "...כי נודע שהטעמים הם כתר והנקודות הם חכמה...". גם הרש"ש הקדוש כתב בספר נהר שלום בלשון זו (דף מה עמוד א): "לח - טעמים כתר..." וכו', יעיינו שם מביני טעמי ח"ן.

זוהי אם כן מהות ומגמת ביאור "מסורת מדוייקת" בשימור מסורת עתיקת יומין של ספרי המקרא, כפי שנשמרו בקהילת תימן מזמן הרמב"ם והגהת בן-אשר. ועוד לבסס בנאמנות כל הגיה ע"פ מקורות חז"ל והגאונים וספרי המדקדקים.

עתה נבוא להתבשם בשתי דוגמאות ממזמורי התהלים, המבטאות משמעות וחשיבות רבה בדקדוקן:
 
א] במזמור ה', פסוק ז': "תאבד דוברי כזב, איש דמים ומרמה יתעב ה'" - מסורת מדוייקת: "יְתָעֵב ה', כתב הרמ"ש יש פסיק בין יתעב לשם כפי פשט הכתוב, שהשם הוא המתעב איש דמים ומרמה, ולא בא לומר שאיש דמים הוא המתעב, ועוד כדי להרחיק לשון תועבה מהשם עכ"ל, וכן נזכר פסיק זה בפסיקתא עיי"ש".

פסוק זה ניתן להתפרש בשתי משמעויות: האחת, כי איש הדמים הוא המתעב את ה'. והשניה, כי ה' הוא המתעב את איש הדמים. ודומה הדבר בלשון איוב (בפרק יד פסוק יט) שאמר "אבנים שחקו מים", וכוונתו דווקא למים ששחקו את האבנים לעשות בהם חור, וכמבואר במלבי"ם שם.

אמנם שתי המשמעויות נוחות להשמע, ואולם אם נשתמש במשמעות הראשונה כי איש הדמים הוא המתעב, תראה סתירה בין הרישא והסיפא שבפסוק, ובעוד שברישא ה' הוא הנושא לפועל כמאבד דוברי כזב, הרי שבסיפא יהיה איש הדמים נושא לפועל. ו"דוברי כזב" שוו ל"איש דמים ומרמה" בהיותם נמאסים בעיני ה'. ומן ההכרח בפשט הפסוק לבארו רק כאשר ה' הוא נושא הפועל בשני חלקי הכתוב, ולפי זה נדרש דווקא למשמעות השניה הנ"ל: ה' הוא המאבד את דוברי הכזב, וה' הוא המתעב את איש הדמים והמרמה.

על כן דייקה המסורה לקבוע פסיק בין המלים המתייחסות אל הפעל "איש דמים ומרמה יתעב" לבין מלת הנושא: "ה'".

עוד ביאר הרב ע"פ הרמ"ש, כי מכבוד שם ה' הכרחי להרחיק את מלת "יתעב" ממלת "ה'", וזה טעם נוסף לפסיק הקבוע בינהם.

ב] במזמור ה', פסוק ו': "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע" – מסורת מדוייקת: "כִּי לא אל חפץ רֶשַּע אַתָּה, ברוב הספרים המדוייקים יש פסיק אחר תיבת כי, ופסיק אחר תיבת רשע, וכן המנהג מפורסם בקריאה, וכתב הרמ"ש וז"ל ויש פסיק בין רשע לאתה כי חלילה לאל מרשע עכ"ל, וכן הוא בפסיקתא ע"ש, ואל תשנה".

הנה מבוארת כאן אזהרה רבה לקריאה ללא פסיק, שחלילה לא תשמע מלת "רשע" בהתייחסות כלפי מלת "אתה" המכוונת להקב"ה. ולפיכך מן ההכרח להפסיק בין המלים "כי לא אל חפץ רשע" למלה "אתה", על מנת להדגיש את כוונת הכתוב כניגוד מוחלט בין שני חלקי הפסוק הללו. ועוד פסיק נוסף בהתחלה בין המלה "כי" להמשך, על מנת לחזק את הכוונה הנ"ל, ע"י הדגשת הפסוק כתיאור סיבה הבא להציג ניגוד בין "חפץ רשע" לבין "אתה", ולהדגיש כי "אתה" – "לא אל" שכזה, ועל כן נאמנו דברי הפסוק הקודם: "בקר תשמע קולי, בקר אערוך לך ואצפה".

 
 


הוסף תגובה :

שמך :
נושא התגובה :
תגובה :




 

שלח לחבר
הזמן את חברך לצפות בדף זה

הדואר שלך


הדואר של החבר




 
מדורי תהילים :
 

 
 

 

אתרי הללויה נוספים:

לרפואת מאיר אוריאל בן עידית ולעילוי נשמת מאיר בן תמו, שרה לאה בת חנה תרצה
Created by Jewtech