[ד] כללים קצרים בטעמי אמ"ת.


א. ידוע תדע קורא נעים, כי בתהילים משלי ואיוב באו פסוקים קטנים וכו', ולפיכך נשתנו בהם הטעמים משאר טעמי המקרא וכו' (מאמרו של מארי זצוק"ל על טעם השופר הולך הנ"ל, בשם בעל המגיה לכללי הדקדוק ושמות הטעמים שהובאו במהדורת מקראות גדולות בסוף תהילים, כנ"ל).

ב. מסורת הטעמים: כלל ידוע אצל חכמי הדקדוק, כי יש תיבות שנשתנו תנועותיהם מכללי הדקדוק הרגילים, ויש בהן מסורת לאופן קריאתן. כמו תיבת "אֲמִילָם" (קי"ח, י'), כמ"ש מארי במסמ"ד בזה"ל: ".. הנוסחא הנבחרת היא בקמץ. כי הנה הרד"ק בפירושו ומהר"ש בן מלך בספ' מכלל יופי כתבו שפירושו אמילָם כמו אכריתָם, וכתבו עוד דראויה היתה הלמ"ד להינקד בתנועת צירי דהיינו קמץ קטן על משקל וַאֲשִׂימֵם בראשיכם (דברים א, יג) עיי"ש. ואם כן לפי נוסחתינו יוצא שנשתנית תנועתה למעליותא מקמץ קטן לקמץ גדול כמו שנשתנו במלות רבות כגון יִלְבָּשָׁם הכהן (שמות כט, ל) לא יְשִׂימָם בך (דברים ז, טו) שהיו ראוים להינקד בצירי יִלְבָּשָּׁם, יְשִׂימֵם, ונשתנו לקמץ גדול, ולזה הסכימו גדולי המדקדקים.. וכ"כ רבי' יונה בן גנאח בספ' השרשים שלו באות הנו"ן שורש נוה, שיש מלות שנשתנו תנועותיהם.. וכמו שהסביר שם שנקודת הפתח היא מדרגה נמוכה לגבי הצירי, וגם הצירי אעפ"י שיש בו חלק פאר לפאר המלה להיותו קמץ קטן, מכל מקום הקמץ הגדול מפאר את המלה יותר להיותו במדרגה עליונה" עיי"ש.

ג. במערכת טעמי אמ"ת יש שמונה-עשרה טעמים, הנחלקים לשלוש קבוצות: טעמים מעמידים (4), טעמים מפסיקים (6), וטעמים מוליכים (9) (טעם הרביע לפעמים יעמיד ולפעמים יפסיק, כדלקמן). וכך הוראתם בקצרה:

(1) הטעמים המעמידים:

עולה ויורד – יעמיד. אתנחא – תעמיד. סלוק – יעמיד. יש רביע – יעמיד.

(2) הטעמים המפסיקים:

פזר – יפסיק. צינורי – יפסיק. דחי – יפסיק. פסיק – יפסיק. רביע מוגרש – יפסיק. יש רביע – יפסיק.

(3) הטעמים המוליכים:

שופר הולך – יוליך. צינורית – יוליך. מקף – יוליך. שופר עילוי – יוליך. שופר הפוך – יוליך. ירח בן יומו – יוליך. טפחא – תוליך. מארכא – תוליך. שלשלת – תוליך.

עתה נבאר בהם הערות נצרכות:

(א) הטעמים המעמידים:

הם הטעמים המעמידים את נגינת הקורא בפסוק בעצירה, ולא כמו הטעמים ה"מפסיקים" שיש בהם רק הפסקה קצרה בנגינה. הטעמים ה"מעמידים" בספרי אמ"ת הם שלושה עיקריים, והם: "עולה ויורד", "אתנחא" ו"סילוק", מלבד טעם ה"רביע" שלפעמים הוא מעמיד ולפעמים הוא רק מפסיק.


1. עולה ויורד - יעמיד: הוא הטעם המפסיק הגדול בספרי אמ"ת (לאחר טעם הסילוק). וראוי להדגיש זאת לקורא שלא יטעה מפני הרגילות בשאר ספרי המקרא שבהם טעם האתנחא הוא המפסיק המרכזי בפסוק.

במהדורתינו הוספנו נקודה (כזה: • ) כסימן להפסקה העיקרית באמצע קריאת פסוק, וע"פ הרוב הוא מסומן במקום ההפסק של טעם "עולה ויורד".
וצריכים להקפיד בזה מאוד, כי לפעמים ההפסקה המוטעמת במקום האתנחא משנה ומשבשת את משמעות הפסוק. כמו בפסוק (י"א, ה') "ה' צדיק יבחן - טעם עולה ויורד - ורשע ואוהב חמס - אתנחא - שנאה נפשו", הפסיק הנכון יבוא אחר תיבת "יבחן", ואכן שם הנחנו נקודה לסימן.

צורתו מורכבת מסימן "מרכא" וסימן "יתיב", כאשר ה"מרכא" תבוא תחת האות המוטעמת, ואילו ה"יתיב" מעל לתנועה הקודמת, כמו במלת "חפצו" (א', ב') המרכא תחת אות צד"י, וה"יתיב" בא על האות חי"ת.

ואם ההטעמה תבוא באות הראשונה במלה, אזי יבוא ה"יתיב" מעל לאות האחרונה שבמלה שלפניה, כמו "על-פלגי מים" (א', ג'), ה"מרכא" באה תחת המי"ם, ואילו ה"יתיב" בא מעל היו"ד של "פלגי".
ואעפ"כ, אין טעם עולה ויורד גורם לקמוץ המלה, כמו שגורמים טעמי אתנח וסוף פסוק.
 
2. אתנחא - תעמיד: צורתה כמו בכל המקרא, כחצי עיגול קמור ומעליו קו, והיא באה מתחת למלה באות המוטעמת. תבוא כטעם המעמיד האחרון לפני סוף פסוק. לכן היא משמשת כטעם ה"כסרה", שהוא הטעם השובר את הנגינה באמצע הפסוק, לפני סוף הפסוק. אם כי הוראתה בטעמי אמ"ת חלשה יותר מהוראתה בשאר כ"א הספרים.

3. סלוק - יעמיד: הוא סימן הדומה לקו ה"געיא", הבא לבדו במלה האחרונה בפסוק ללא כל טעם נוסף. הוא הטעם המפסיק הגדול בסיום הפסוק, וע"כ יש הקוראים לו "סוף פסוק", מלבד סימן הנקודתיים הבא בסוף הפסוק.


(
א-ב) רביע: צורתו כנקודה הבאה מעל המלה באות המוטעמת.
 
1. לפעמים הוא מעמיד. אם הוא יבוא אחרי טעם מפסיק ואין אחריו טעם עולה ויורד, או כשהוא בא אחרי טעם מפסיק או מעמיד ולאחריו יש טעם מפסיק אחר. וכשהוא בא לפני סוף פסוק נגינתו כ"כסרה" בנעימה שבורה.
2. ולפעמים הוא מפסיק. אם הוא בא לפני ובסמוך לטעם עולה ויורד, או כשהוא בא בראש הפסוק ואין בינו לאתנחא טעם מפסיק אחר.


(ב) הטעמים המפסיקים:


1. פזר – יפסיק: צורתו ידועה במקרא כעין מספר ארבע, מעל המלה באות המוטעמת.

2. צינורי – יפסיק: צורתו כזרקא, ולעולם הוא יונח כטעם יחיד בסוף המלה, אך אינו מורה על מקום ההטעמה.
3. דחי – יפסיק: צורתו כמו הטפחא (מעין קו מעוגל לצד ימין), אבל בשונה ממנה הוא לעולם יונח לפני הניקוד מתחת למלה. אינו מורה על מקום ההטעמה במלה.
4. פסיק – יפסיק: צורתו כקו המונח בין שתי מלים סמוכות, אך תמיד יבוא עמו טעם מוליך המורה על מקום ההטעמה במלה.
5. רביע מוגרש – יפסיק: צורתו בשני סימנים, כרביע ועוד גרש המונחת באות הראשונה במלה, אבל ההטעמה היא דווקא במקום שבו יונח הרביע.


(ג) הטעמים המוליכים:

1. שופר הולך – יוליך: צורתו כמעין אות רי"ש הפוכה, והוא מונח תחת המלה באות המוטעמת. ואם יבואו שני סימני שופרות סמוכים, כתב מו"ר צובירי זצוק"ל כי שניהם יהיו מוליכים, ואין מנהגינו להפסיק באחד מהם כלל.

2. צינורית – יוליך: צורתו כזרקא, וכמו הצינורי הנ"ל, אלא שהוא יבוא לעולם בתוך המלה. טעם הצינורית אינו מורה על מקום ההטעמה, אשר מסומן ע"י טעם שופר הפוך הבא לאחריו.

3. מקף – יוליך: צורתו כקו המחבר בין שתי מלים. במלה הראשונה שלפני המקף לא יבוא טעם, והיא נסמכת כתנועה נוספת למלה הסמוכה לאחריה.
בד"כ גועים במלה הראשונה. ואם המלה הראשונה היא בעלת הברה אחת, אין גועים בה כגון "מה-רבו" (ג, ב) "ואל-תחטאו" (ד, ה) "אל-הנחילות" (ה, א), מלבד במקומות המקובלים במסורת (וידוע הדבר בפסק דין שנפסק בבי"ד צנעא), כמו "לא-יתיצבו" (ה, ו) "כי-שמע" (ו, ט). ומ"מ, ידוע כי מה שגועים במלה ראשונה הוא רק לתפארת הקריאה, ואם יבוא שווא לאחר געיא זו, אין בכוח הגעיא להניע השווא.
במהדורתנו, מארי השמיט לפעמים את הגעיא שסומנה בספרים במלה ראשונה זו שלפני המקף או במלה השניה שלאחריו, כמו "בגאות-רשע" (י, ב) "לא-תעזב" (טז, י) "ולעפר-מות" (כב, טז) "יפל-בה" (לה, ח) "יפרח-בימיו" (עב, ז), ועוד הרבה ראה במ"ש ב"נפש יוסף".
יש מלים המחוברות במקף, כאשר המלה הראשונה מסתיימת באות הנשמעת במבטא, והשניה מתחילה באחת מאותיות אעה"י, כמו "מן-הארץ" (קד, יד), והן בכלל המלים ה"דבקים". צריך להיזהר בקריאתן, לתת רווח ביניהן, כדי שלא תבלע האות וישמע כמו מנ-ארץ. רק שמפני תוקף המקף, לא יפריד הרבה ביניהן אלא רק באפן שלא תבלע האות.

4. שופר עילוי – יוליך: צורתו כאות רי"ש הפוכה המונחת מעל המלה באות המוטעמת.

5. שופר הפוך – יוליך: צורתו כסימן ראש חץ מתחת למלה באות המוטעמת.

6. ירח בן יומו – יוליך: צורתו כסימן אתנחא קעור, המונח מתחת למלה באות המוטעמת.

7. טפחא – תוליך: צורתה כקו מעוגל לצד ימין, כמו הדחי הנ"ל, אלא שלעולם היא תבוא מתחת ובתוך המלה באות המוטעמת.

8. מארכא – תוליך: צורתה כקו מעוגל לצד שמאל, והיא תונח מתחת למלה באות המוטעמת.
 

9. שלשלת – תוליך: צורתה כקו מזוגזג מעל המלה באות המוטעמת.


[
ה] כללים בניקוד ובטעמים:

א. כלל נכון הוא בכל המקרא. כל מלה או שם הבאים "סמוכים", דהיינו שהם מחוברים במשפט למה שאחריהם, צריך לנקד בהם האות הקודמת וסמוכה לתנועה אחרונה כדינה, בפתח או בסגול. כמו בשם "ירושלים": "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה.." (קכ"ב, ג'), אות למ"ד של ירושלים נקודה בפתח מפני שהיא סמוכה, ולא כן כשהיא במוכרת (לקמן).
והבאים "מוכרתים", דהיינו שהם הבאים בסוף מאמר ונפסקים באתנח או בסוף פסוק (לאפוקי מטעם עולה ויורד), אשתנו למעליותא וליופי בזה שנוקדים אותם בקמץ. כמו בתיבת "אתה: "אָמַרְתְּ לַה’ אֲדֹנָי אָתָּה.." (מזמור ט"ז פס' ב'. ועוד פ"ט, י"ח, ושם כ"ז. קי"ט, קי"ד. קל"ט, ח'. ק"מ, ז'), תיבת "אתה" באה באתנח וע"כ האל"ף נקודה קמץ. וכמו ".. מֵעוֹלָם אָתָּה" (מזמור צ"ג פס' ב'. ועוד כ"ב, י"א. ל"א, ט"ו), תיבת "אתה" באה בסוף פסוק, וע"כ האל"ף בקמץ. וכן בשמות: "לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם.." (קל"ו, ו'), תיבת מים באה באתנח וע"כ אות המי"ם קמוצה. וכן "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם.." (קכ"ב ו'), שם "ירושלים" באתנח וע"כ הלמ"ד בקמץ, ועוד "..בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם" (קכ"ב, ב'), שם ירושלים בסוף פסוק וע"כ הלמ"ד קמוצה (ויצבור יוסף בר ח"ב פרק ה' סימן א').

ב. כלל נכון הוא בכל המקרא. מלה המסתיימת באות ה"א, חי"ת או עי"ן, והיא מנוקדת בפתח: אם האות שלפניה מנוקדת בחירק או צירי – בקריאת המלה מוסיפים יו"ד על ניקוד הפתח, כמו תיבת: "יַצְלִיחַ" (מזמור א' פס' ג'), ניקוד הפתח מסומן תחת החי"ת, אבל בקריאה הוא נקרא דווקא בתוספת יו"ד כאומר 'יַצְלִי–יַח'. אבל אם האות שלפניה מנוקדת בשורק או חולם – בקריאת המלה מוסיפים וי"ו על ניקוד הפתח. כמו תיבת: "רוחַ" (מזמור א' פס' ד'), ניקוד הפתח מסומן תחת החי"ת, אבל בקריאה הוא נקרא דווקא בתוספת וי"ו כאומר 'רו– וַח'.

ג. יש אותיות (למעלה מ-150 מניתי במספר) המנוקדות בשווא נע, במקום שאין געיא בהברה שלפניה, ומארי זצוק"ל הורה לי לנקד אותן בחטף פתח לתוספת ביאור עבור הקורא. כמו "הוללים" (מזמור ה' פס' ו'), "שוררי" (ח', ט'), "עששה" (ז', ח'), "ויכוננה" (ז', י"ג), "צורריך" (ח', ג'), "חננני" (ח', י"ד), ועוד.

ד. מבואר בכללי הדקדוק בקריאת המקרא, שכל אות מאותיות אחה"ע שיש אחריה יו"ד נקוד יוצא במבטא בקריאתו, אין קורין אותו האות אלא בחטף פתח, או בשוא נע, או בסגול חטוף, כמו אילותי (כ"ב, א'), היותם (שמות י' ו') ועוד. דהיינו, שלא כשאר אותיות שנוקדים אותם בשווא נע, ויש אחריהן יו"ד נקוד יוצא במבטא בקריאתו שאין קורין אותו שווא אלא בחירק קל כמו ביום, ליעקב, ליוסף (ע"פ מסורת מפורשת על בראשית ג', י"ג).

ה. הראב"ע כתב בספר צחות באות הה"א וז"ל בקיצור, אם היה האות הבא אחרי ה"א התימה אחד מאותיות הגרון [אהחע"ר] יהיה הה"א לעולם פתוח בפתח גדול או בפתח קטן, כמו "האוכל בשר אבירים.." (נ"ג, י"ג) הה"א בפתח (עיין עוד לקמן אות י"ג). ודרך אחרת היא ה"א הדעת, שאם היה אחריה אות אחת מאותיות הגרון או רי"ש יהיה הה"א קמוץ בקמץ גדול, כמו ה"א לא כן הרשעים (תהילים א' ד'), עכ"ל כתב הראב"ע ז"ל בספר קהלת (ג', כ"א) כלל ידוע לפי הדקדוק, ידוע כי ה"א הידיעה אם בא אחריו אחד מאותיות אהחע"ר הוא קמוץ ברוב המקומות. ושל התימה, לעולם בפתח, עכ"ל. וכמו, "לא כן הרשעים.." הה"א נקודה קמץ (מסמ"ד במדבר ג', כ"ז. בשם הראב"ע ז"ל בספר קהלת ג', כ"א. וכ"כ עוד בספר צחות. וע"ע בנפש יוסף מזמור א' פס' ד').

ו. כלל הוא בדברי חכמי הדקדוק כידוע, הביאו רש"י בפרשת משפטים (כ"ב י"ט) וז"ל, כל למ"ד ובי"ת וה"א המשמשות בראש התיבה, אם נקוד בחטף כגון למלך, למדבר, לעיר [כל הלמדי"ן נקודות בשווא], צריך לפרש לאיזה מלך, לאיזה מדבר, לאיזה עיר. אבל כשהיא נקודה פתח או קמץ, כמו למלך [למ"ד נקודה פתח], למדבר [נקודה פתח], לעיר [נקודה קמץ], נודע באיזה מלך מדבר, וכן לעיר נודע באיזה עיר מדבר, עכ"ל בקיצור. וע"כ לאל (נ"ז, ג') הלמ"ד נקודה קמץ, מורה על האל הגדול הגבור והנורא היחיד בעולמו ב"ה (שרש החיים ברכת יוצר אור עמ' צ"ז).

ז. זה כלל בכל המלות שהם חסרי אות השורש, או הבנין, או המשך, שתנועה-קטנה עם המאריך דינה כתנועה גדולה, כמו ישימך אלהים (בראשית כ"ח כ'), וכן יגרך רע (מזמור ה' פס' ה') וע"כ הרי"ש אות הגימ"ל נקודה בשורק ויש בה מאריך להורות על חסרון הוי"ו, והרי"ש בשווא נע (מסמ"ד בראשית ל"א ל"ט בשם מנחת שי בבראשית ל"א, ל"ט. וכן במסמ"ד לתהילים בשם הרמ"ש, וכ"כ בנפש יוסף עיי"ש).

ח. יש תיבות המסתיימות באותיות יו"ד מי"ם, ותקדם להן האות אל"ף או יו"ד כאות שהיא נחה ואינה יוצאת במבטא כלל, אבל המבטא יבוא באות יו"ד הסמוכה. כמו בתיבת "עֳפָאיִם" (ק"ד, י"ב), כמ"ש מארי במסמ"ד בזה"ל: "ולענין נקודת החירק, בכמה ספרים קמאי ובתראי ודוקני שמו את החירק מתחת ליו"ד וטעם הרביע על היו"ד, להורות כי האל"ף נחה מבלי שום נקודה, ועל כן אינה יוצאה במבטא, וכן הסכמת המדקדקים". וכתב כלל ע"פ הרמ"ש (ביואל סי' ד') וז"ל, "ובמסורת כתיבת יד על פסוק מבין עפאים מצאתי לשון זה, אלין כתיבין אל"ף ולא קריין, שְּׁבָאיִם, פְתָאיִם, עֳפָאיִם, צְבָאיִם, ע"כ. והנני מבאר, שבאים, הוא ומכרום לשבאים (יואל ד, ח), פתאים, היינו כל פתאים הכתובים באל"ף ויו"ד כמ"ש במכלול [כמו קט"ז, ו']. עפאים, מבין עפאים יתנו קול (זה), צבאים, פסוק הוא בד"ה א' (יב, ח) וכצבאים על ההרים..". וכ"כ בתיבת "פְּתָייִם" (קי"ט, ק"ל), כתב מהר"י צאלח כי יו"ד ראשונה נחה עיי"ש, מכאן הוכחה שכשהיא נכתבת באל"ף, האל"ף נחה, ולעולם תנועת החירק נקרא ביו"ד הסמוך למי"ם.." עיי"ש.

ט. טעם השופר הולך בספרי אמ"ת, דינו כקריאתו בתורה. כ"כ מארי במאמרו "השופר הולך" בזה"ל: "דע, שהמנהג שקיבלנו במסורת אבותינו ואשר למדונו רבותינו בטעם הנקרא שופר הולך [והוא הנקרא גם בשם מנח או גלגל. העורך], שגם בספרי א'יוב מ'שלי ות'הילים, כאשר באים שני שופרות נרדפים זה אחר זה אינם יוצאים מכלל המשרתים, שאינם לא מפסיקים ולא מעמידים, לא הראשון ולא השני. ודינם בקריאה כקריאתם בתורה.. שאין מפסיקים לאחר השופר השני כלל, אלא קוראים אותו בסמיכות לתיבה שאחריו. וכשמו כן הוא, שופר הולך, שאינו מפסיק, אלא מוליך ברהיטות אל הטעם המעמיד או המפסיק שאחריו.. וראיה לדבר, שהרי כששני שופרות באים במלות המסתיימות באותיות אהו"י, וסמוכות לאותיות בג"ד כפ"ת, בכל הספרים כתבי יד עתיקים, רשמו קו על אותיות בג"ד כפ"ת, בעבור להורות על הרפיות, וכן בכל הדפוסים לא ניקדו בהן דגש, וזה הוא כמשפטן, בהיותם דבקים והדוקים לאותיות אהו"י שלפניהן, כך שאין להורות לקוראים להפסיק בשני השופרות. והנה לפניך מספר דוגמאות, נתת שמחה בלבי (תהילים ד' ח'. וע"ע במסמ"ד למזמור ט"ז פס' ד'), אבוא ביתך בעולות (שם ס"ו י"ג), ועוד רבות כאלה שבאו בספרי אמ"ת, שמהם נוכחים אנו לדעת צדקת מסורת אבותינו שאין להפסיק בשופר ההולך השני מבין שני שופרות סמוכים בספרי אמ"ת, כמו בכל התנ"ך כולו (מלוקט ממאמרו של מארי זצוק"ל על טעם השופר הולך, עי"ש באורך, כנדפס בראש ספר משלי עם מסורת מדויקת בהוצאת מוסדות בנתיבות אמת. וע"ע במסמ"ד תהילים מזמור ח' פסוק ט"ז).

י. כלל טעם הדחי (ויש שקראוהו טרחא, או טפחא):
"הטרחא (ר"ל הטפחא) הבאה בראש (דהיינו בתחילת) התיבה, קודם הנקודה, הוא מלך ומפסיק ונקרא דחי, אבל אינו מטעים. לדוגמא, כמו ובדרך חטאים לא עמד (תהילים א, א), היינו שהטפחא (דהיינו הטרחא) הנקראת בשם דחי, כשהיא רשומה קודם לנקודה הראשונה של התיבה כמו חטאים, הקורא צריך להפסיק התיבה קצת בקריאתו אותה, ותכף ומיד מחברה לתיבה שאחריה, אבל אינו מטעים. כלומר שאין קורין התיבה מלעיל ע"י הדחי, כפי שעושים מלעיל ע"י טעם או געיא, אלא ההטעמה במקום הראוי לה.
אבל כשהטרחא, דהיינו הדחי, נקוד אחר הנקודה הראשונה, מטעים ואינו מפסיק כלל. לדוגמא, למען אויבי פדני (תהילים ס"ט י"ט), היינו, שקוראים למען בהטעמת המי"ם מלעיל, לפי שהטפחא נקודה תחתיו (כ"כ מארי זצוק"ל במאמרו על טעם השופר הולך הנ"ל, מתוך כללי הדקדוק ושמות הטעמים שהובאו במהדורת מקראות גדולות בסוף תהילים לפני ביאור מנחת שי).
ועוד כתב בזה במסורת מדויקת, בזה"ל: "כי הדחי בכל ספרי אמ"ת איננו עושה המלה מלעיל, וכבר העיר הגאון רי"ל על זה (כמובא בחלק הקדוק למהר"י צאלח) וז"ל בור כָּרָה, מלרע, כדרך כל דחי שאינו מטעים עכ"ל.. שוב אחרי כתבי כל זה מצאתי במקראות גדולות בענין הטעמים ושמותיהם שנדפסו בסוף משלי כתוב בהדיא בזה הלשון, אמר המגיה וכו' ראיתי להדפיס הטעמים כפי נוסח קדמון כדי שיבין ויבחין הקורא ולא יכשל בקריאות, ואלה הם באזהרותיהם שנדפסו ממעלת המגיהים הקדמונים, ידוע תדע קורא נעים כי באו בתהלים משלי ואיוב פסוקים קטנים, לכך נשתנו טעמיהם משאר טעמי המקרא וכו', אתה הראית לדעת כי הטירחא בראש התיבה קודם הנקודה הוא מלך ומפסיק ונקרא דחי, אבל אינו מטעים כי אם לפי משקלם כמו בור כָּרָה (במזמור ז') הטעם בכ"ף ואינו נטעם אלא ברי"ש לפי משקלה כמו עָשָּׂה בָּנָה פָנָה מלרע, וכמו אֵלִי אֵלִי במזמור כ"ב גם השני מלרע כראשון. אבל כשהטירחא אחר הנקודה הראשונה, מטעים ואינו מפסיק כלל, ודינו כמו מאריך או שופר הולך ושאר טעמים שאינם מפסיקים. עכ"ל" (מסמ"ד ז', ט"ז).

יא. שינויי קמץ ופתח:
 

1. קמץ קטן פתח קטן: כתב רבינו יונה בן גנאח (בספ' הרקמה סוף שער ששי) שדעת העברים בהעתקת המלים הבאים באתנח וסוף פסוק, מן הפתחות אל הקמצות, הוא כדי לפאר המלה ולהעתיקה אל מדריגה עליונה. ובצירי יש חלק לפאר המלה כי הוא קמץ קטן, כמו שיש בסגול חלק לפתחות כי הוא פתח קטן. וכמו בתיבת חלכה (עיי"ש במסמ"ד י, יד).
 

2. קמץ חטוף: תיבה שיש בה קמץ שיבוא אחריו שווא, ואין ביניהם געיא, תקרא בקמץ חטוף והשווא נח. כמו "שמרני" (טז, א. ובמסמ"ד "אין געיא בשי"ן וע"כ קריאתה בקמץ חטוף ושווא המי"ם נח. ודכוותיה יז, ח. קמ, ה. קמא, ט, עיי"ש). "שמרה" (כה, כ ובמסמ"ד שם). "יתצך" (נב, ז). "אבחנך" (פא, ח. ובמסמ"ד "אין געיא בחי"ת וע"כ שווא הנו"ן נח וקריאת החי"ת בקמץ חטוף", עיי"ש). אבל כשתבוא ביניהם געיא, היא מורה על הקמץ שהוא תנועה גדולה, וע"כ השווא הבא אחריה הוא שווא נע (כנ"ל בכללי השווא נע, עיי"ש).
 

3. קמץ במקום פתח: לפעמים בא קמץ במקום פתח, להורות שהמלה עומדת בפני עצמה ואינה נסמכת. כמו "נחלת" (טז, ו. הלמ"ד בקמץ, ועיי"ש במסמ"ד).
 

4. בין קמץ לשווא: יש תיבות שניקודן בשווא מורה על סמיכותן, אבל ניקודן בקמץ יורה על משמעותן העצמית, וע"כ יש להיזהר שלא לשנות בקריאתן. כמו "ימין עליון" (עז, יא), ומבוארת היטב במסמ"ד שם: קריאת תיבת "ימין" היו"ד בראש מלה בשווא, מפני שהיא נסמכת ל"עליון", "כלומר ימינו של הקב"ה". אבל לגירסת מהרי"ץ שניקדה בקמץ, משתנה פירושה שלא כהוגן, ומשמעה כך "ימין שהוא עליון, ויהיה עליון תאר לימין. ואין זה נכון", עיי"ש.
 

5. בין פתח לשווא: יש תיבות שניקודן בפתח מורה על לשון עבר, אבל ניקודן בשווא מורה בהן על לשון עתיד. כמו "ותחל" (צז, ד. ובמסמ"ד שם).
 

6. בין פתח לחירק: יש תיבות שניקודן בפתח או בחירק משתנה ע"פ שרש המלה, וע"כ צריכים להיזהר בדיוק קריאתן כראוי. כמו "וירעם" (עח, עב), ומבוארת היטב במסמ"ד שם: קריאתה בניקוד חירק ביו"ד, מפני שהיא משרש "רעה, מלשון רעייה", אבל לא דייקו בספרים שניקדוה בפתח, כי בפתח משתנה שרשה להיות משרש רעם.
 

7. אות וי"ו הנוספת בראש המלה: אם היא מנוקדת בקמץ היא מורה על לשון עבר, אבל אם היא תנוקד בפתח היא תורה על לשון עתיד. כמו "ואחלצך" (פא, ח. ובמסמ"ד שם), "ואתעבה" (קיט, קסג. ובמסמ"ד שם).

יב. כלל שתי אותיות "צבותות": תיבה שיש בה שתי אותיות דומות הבאות באמצע התיבה קרוב זו לזו, הידועות בכינויין "אותיות צבותות" והיינו דומות ומחוברות (ע"ע בקונטרס המסורת המיוחס לבן אשר), ובאות הראשונה מהן יבוא שווא:
 

1. האות הקודמת וסמוכה להן (ולא זו שלפניה שלא יבוא בה מאריך) תהיה מועמדת בין ע"י טעם ובין ע"י מאריך, והשווא הבא באות הראשונה מביניהן הוא שווא נע. ויש ספרים מדויקים שבמקום שווא נע ניקדו בחטף פתח לתוספת ביאור, וכן נהגנו במהדורה זו בהרבה מקומות כאשר יראו הקורא והלומד.
 

2. ובאופן זה תהיה קריאת התיבה יוצאת במבטא ברור, כאשר כל אחת מהאותיות הדומות לא נחטפת ונבלעת, אלא מבוטאת כראוי. והתיבה בקריאתה תהיה נשמעת כנחלקת לשתיים: חצי תיבה עד האות המועמדת שלפני שתי האותיות הדומות, וחצי תיבה משתי האותיות הדומות ואילך.
 

3. וכך תהא קריאתן לדוגמא: מר-בבות (ג, ז), לְהַ-רְרִי עֹז (ל, ח), כְּה-ַרְרֵי-אֵל (ל"ו, ז'), בה-ררי (נ', י'. פ"ז, א'). מה-ררי (ע"ו, ה'), המתה-ללים (צ"ז, ז'), ה-ררי ציון (קל"ג, ג'), ה-ַלְלִי (קמ"ו, א'. קמ"ז,י"ב).
 

4. וע"ע במה שמארי כתב באריכות במסורת מדויקת במלת בהררם (בראשית י"ד, ו'), והוכיח כן מגדולי המדקדקים. ועוד הוכיח מחכמי תימן, וכמו שסיים במסמ"ד על תיבת לההרי עז (ל, ח): "וכיון שגם רבים מחכמי התימן הראשונים מסכימים לכך, נכון מאד לבחור דרכם שהיא קריאה היותר נכונה, להיותה מבוארת בביטוי האותיות בשלימותם, ואין לשנות". וכ"כ במסמ"ד על תיבת כהררי אל (ל"ו, ז') בזה"ל: "וכן היא הקריאה הנהוגה כפי ששמענוה מפי זקני תורה, וא"כ קריאתה באה על נכון כְּהַ-רְרֵי במשקל מְאַ-חֲרִֵי (לקמן קכז, ב), מְשַׁ-חֲרֵי (איוב כד, ה), ואין לשנות".

יג. כללי תיבת "כל":

1. כשתבוא תיבת "כל" מוטעמת במקף וסמוכה לתיבה שאחריה, והן רוב רובי תיבת "כל" בתהילים מלבד מספר ידוע כדלקמן, לעולם היא נקודה בקמץ, כמו "כל-חוסי" (ב', י"ב).
 

2. אבל כשאינה מוטעמת במקף אלא בטעם אחר, היא מנוקדת בחולם, כך היא נשנית בתהילים ב-11 פעמים, והם: "כל שתה" (ט', ז'), "כל ימי חייך" (קכ"ט, ה'), "כל שנאי ציון" (קכ"ט, ה'), "עיני כל" (קמ"ה, ט"ו), "כל הנשמה" (ק"ן, ו'). "כל רשעי-ארץ" (ע"ה, ט'), "כל אשר-חפץ" (קט"ו, ג'. וכ"כ קל"ה, ו'), "כל אשר-בטח" (שם ח'. וכן בקל"ה, י"ח), "כל משפטי-פיך" (קי"ט, י"ג).

ואלה החורגים מן הכלל, כפי טעמן:
 

1. תיבת "כָּל עַצְמוֹתַי" (ל"ה, י') הנה היא מנוקדת בקמץ ואע"פ שאיננה מוטעמת במקף. וזה מ"ש הרב מנחת שי, בזה"ל: "כל עצמותי - ב' קמצין בטעם בקריא וסימן כל אחי רש שנאוהו (משלי יט). כל עצמותי תאמרנה וכן במכלול דף ר"נ כל מלת כל שהיא במקף ישוב החולם לקמץ חטוף חוץ משנים שיקראו בלא מקף בקמץ רחב כל עצמותי תאמרנה. כל אחי רש כמ"ש (במשלי י"ט).
 

2. תיבת "אֶת-כֹּל הָאָרֶץ" (ל"ה, י'), הוטעמה במקף לתיבה שלפניה, אבל לתיבת שלאחריה היא עצמאית וע"כ היא מנוקדת בחולם. וראה מ"ש הרב מנחת שי בזה"ל: "את כל הארץ - יש מחלוקת בין הספרים כי במקצתן כתוב כל הארץ בחולם. ואי חשיבנא לאכרועי הוה אמינא דנוסחי דכתיבין בקמן יאותהן עבדין ועדיפי טפי דמדחזינן במסרה רבתא סימן מן י"ד פסוקי דאית בהון את כל הארץ וכולהון קמצין מסתברא דהדין נמי דכוותייהו".
 

3. תיבת "על-כל-שמך" (קל"ח, ב'), כך ביארה מארי במסמ"ד: "המנהג בקריאה מפורסם כספרים שניקדו תיבת כל בקמץ, ולא כספרים שניקדו אותו חולם, וכן כתב הראב"ע בפירושו בהדיא וז"ל מצאנו בכל ספר כל בקמץ חטף, על כן לא דיבר נכונה המפרש שאמר על כל בחולם וכו' ע"ש, גם הרמ"ש מסיים דבכל הספרים שלנו הוא בקמץ כמנהג עכ"ל".
 
 
 


הוסף תגובה :

שמך :
נושא התגובה :
תגובה :

שם : צוריאל לרנר

שני שופרות סמוכים
ישר כח על הסקירה המאלפת. כתבת "ואם יבואו שני סימני שופרות סמוכים, כתב מו"ר צובירי זצוק"ל כי שניהם יהיו מוליכים, ואין מנהגינו להפסיק באחד מהם כלל." - והנה הגיון תוכן הדברים במזמור קי"ג ז' "מקימי מעפר דל" ובמזמור קט"ז ו' "שמר פתאים ה'" מחייב הפסקה לפני האתנחא, הלא כן? אשמח לתשובה בדואל tsury.lerner@gmail.com





 

שלח לחבר
הזמן את חברך לצפות בדף זה

הדואר שלך


הדואר של החבר




 
מדורי תהילים :
 

 
 

 

אתרי הללויה נוספים:

לרפואת מאיר אוריאל בן עידית ולעילוי נשמת מאיר בן תמו, שרה לאה בת חנה תרצה
Created by Jewtech